דומדמניות בקונצרטהאוס
חיבתי לברלין יכולה להיות מוסברת דרך ערב בקונצרטהאוס, כמעט כל ערב, ועד כה היו שלושה. מימיני ילד תכול עיניים וצהוב שיער, במכנסי ירוק בהיר, בדומה לסווטשירט עם הכובע של אביו. קוד הלבוש הנוכח - נפקד מרגיש כמו היצירה הראשונה בקונצרט הערב, Passacaglia op. 1 לאנטון וברן (Anton Webern), עליו מנצח האיש ששנים רציתי לראותו, גוסטבו דודמל (Gustavo Dudamel), או כפי שאני מכנה אותו, דומדמניות.
יצירה קצרה, מלאת כאוס ורוגע, שנדמה שצריכה הייתה להימשך עוד קצת, רק עוד קצת.
הסימפוניה ה-103 ליוזף היידן. מחצית התזמורת פינתה את מקומה. רעם התופים מפנה מקום שקט לאבובים וכלי מיתר. דומדמניות מרקד בקלילות בעודו מנווט את התזמורת הקטנה לאורך האדג׳יו, והילד שלצידי מנסה להבין מה זו השפה הזו שבה אני כותבת.
זוהי אחת הסיבות שברלין, שהיא לא האהובה עלי מכולן, ולא היפה בעיני, היא העיר הנכונה בשבילי עכשיו. השבוע מלאה חצי שנה להגעתנו שהפכה להגירתנו, ועד כה ביקרתי בארבעה קונצרטים ואופרה אחת. בפעם הקודמת שהתגוררנו בה לחודשיים, שפע האפשרויות הימם אותי, ובמקום לנסות למצוא קונצרט אחד ללכת אליו, נאלמתי ונשארתי בבית. היה זה גם הסתיו והשלג הראשון שחוויתי מלבד מסע בעקבות מחנות ההשמדה וביקור יחיד בגולן ב-1992, ונהניתי מהאפשרות להישאר ספונה בדירה ולאגור כוחות. לטובת מה, איני יודעת.
בחלקה השלישי של הסימפוניה מתעורר האביב, כמו לא כיסו עננים את הירח המלא בטרם תחילתו של הקונצרט. וברביעי נדמה לי דומדמניות כרקדן בלט, דון ז׳ואן, קנגורו, וטיטו.
אבל היום לראשונה אשמע את העוגב של הקונצרטהאוס. Eine Alpensinfonie op. 64 לריכרד שטראוס אחרי ההפסקה.
שטראוס אינו מהאהובים עלי, אך הקצב של סימפוניית האלפים מבדר את תלתליו של דומדמניות, שאיבדו מהדבקות שאחזה בהם בטרם ההפסקה.
כלהקת אווזי בר, מנווט הוא את התזמורת שחזרה להרכב מלא, במעופם מארצות הקור אל החום, דרך אגמים ומעל ערים וחוזר חלילה. דרך סערות וימים אפורים, מעלות השחר ועד שקיעתה, להקת הנגנים עושה את דרכה בבטחה, בדיוק, וכמו בקסם לסופה של היצירה.
בדומה לקונצרט הזה, גם היום שלי היה מלא בכאוס, מחול, התרוממות רוח ואהבה, וגם הבוקר ראיתי להקה שעשתה את דרכה למקום חם יותר מברלין.