גברים אמיתיים רוקדים (בלט)
לזלצבורג הגענו ממש במקרה אחרי שחיפשנו מגורים בווינה, ונעזרנו בחברים, משפחה ובאינטרנטים כדי למצוא מקום לינה מוזל. אמא סיפרה שיש לה מכרה בזלצבורג, שאולי תוכל לעזור לנו, ואחרי חלופת מיילים עם אשה שמעולם לא פגשנו, קבענו תאריך לשבוע בעיר המלח. אז גם הבנו שאנחנו חייבות לקנות כרטיס ולמצוא מקום בווינה, שסיפורה יסופר בפוסט אחר.
לזלצבורג נסענו ברכבת הכי מעולה שנסעתי בה אי פעם, חוץ מהרכבות ביפן שכבודן במקומן מונח: ממוזגת, נוחה, עם קפיטריות קטנות בין כל כמה קרונות, דיילות ידידותיות שעוברות ומציעות קפה, אינטרנט אלחוטי, ואפילו קרון עישון קטן וחביב. אם זה היה תלוי בנו, לא היינו יורדות בכלל מהרכבת, ופשוט נוסעות בה בקו וינה-זלצבורג-וינה-זלצבורג עד סוף חיינו.
אחרי שנכנסו למתחם המגורים, החולק את השטח שלו עם מיסיון נוצרי, מצאנו את נילי גלזר, ישראלית שחיה בזלצבורג, ומנהלת בשנים האחרונות את סדנת SIBA (Salzburg International Ballet Workshop), המארחת רקדני בלט צעירים מכל העולם לכמה שבועות של שיעורים עם מורים מן השורה הראשונה, ביניהם דוד דביר הישראלי, פיטר ברויר רקדן העבר הגרמני ופבריס אדלמן שמגיע בכלל ממחול מודרני וחי במדריד.
העולם בכף רגלו
באחד הימים, אחרי שני סשנים של אימון וחזרות, הצטרפתי לעשרות המשתתפים בסדנה להאזין להרצאתו של פיטר, שלדעתי איש מהם לא נולד עדיין בימי הזוהר שלו כרקדן. פיטר נולד ב-1946 ב-Tegernsee אשר בבוואריה, ואביו היה הפסנתרן והמנצח ברונו פיטר ברויר, ילד פלא בפני עצמו. בגיל 12 הוא התגלה כפסנתרן ובגיל 18 נתבקש לנגן בפני המפלגה הנאצית. אביו בחר שלא לשתף פעולה, והשיב: ״I don't play for you pigs״. האב, שמצא את עצמו במחנה ריכוז, אמר לבנו שינסה למצוא לעצמו מקצוע שאינו קשור לעולם הבידור, אך פיטר בחר בגיל 11 ללמוד לרקוד בלט.
המשך סיפור חייו של פיטר רצוף בהרפתקאות: בגיל 13 הוא הצטרף לבלט המלכותי של מינכן, ובגיל 17 קיבל חוזה מ-Balanchine's New York City Ballet. באותה התקופה לא ניתן היה לעבוד כזר בארה״ב, ופיטר התבקש למלא בקשה לוויזת הגירה. פיטר, אחרי מסע ארוך באונייה ששטה מהמבורג, שאל את הפקידים אם העובדה שהוא מהגר לארה״ב עלולה להביא לגיוסו למלחמה בוויאטנם. התשובה שהוא קיבל ״בעיקרון כן, אבל סביר שלא״, לא הספיקה לו, והוא עשה את דרכו חזרה. שנים אחר כך הוא הגיע לניו יורק, ונשאל האם הוא ילד הפלא שחיכו לו ומעולם לא הגיע. הסיפור ממשיך בעזרתו של אריסטוקרט רוסי שחיבר אותו לאריך וולטר בדיסלדורף, ואחרי שנה הפך לסולואיסט.
עד גיל 42 פיטר המשיך לרקוד, והיה לאחד הרקדנים הידועים ביותר בעולם. כשפרש החליט לקנות לעצמו חווה, כיוון שרצה חיים שלווים ורגועים יותר מכל מה שהיה לו עד כה. שלושה חודשים מאוחר יותר הוא סיפר ש״נמאס לי מריח החרא של הסוסים״, והוא פנה לכוריאוגרפיה, ומ-1991 הוא מנהל הבלט של זלצבורג, ובחודשי הקיץ הוא המנהל האומנותי של SIBA.
יש ערימה של חבר׳ה על הדשא
החלק הכי מפתיע והכי משעשע בזלצבורג היו החברים החדשים שהכרנו. בארוחות הבוקר ישבנו בשולחן המורים, עם נילי, פבריס, דוד, כמו גם רודיקה ולנה - הפסנתרניות, ובערבים שוחחנו עם הילדים. בהתחלה, ולדעתי גם בסוף, אף אחד לא ממש הבין מה אנחנו עושות שם, אבל זה לא הפריע להם או לנו להתחבר. שולי, כמו תמיד, עשתה את הקשר הראשוני, ומבחינתה זו הייתה המסיבה הכי טובה של השנה (לפחות מאז מסיבת הפרידה האחרונה שעשינו). הכלבה הזו דפקה ריצות סולו נרגשות מחוץ לחדר האוכל, רצה לברך את הילדים בשובם מיום ארוך, ודאגה שכל אחד מהם יעניק לה תשומת לב.
בין כל המשתתפים היו גם שישה ישראלים, שלושה בנים ושלוש בנות שהיו הראשונים לדבר איתנו, אחרי שעבר להם ההלם הראשוני שעוד מישהו מבין מה הם אומרים ועל מי. ההתחברות איתם הייתה מפתיעה ביותר: הם בגיל של אחי הקטן-קטן, הם ישראלים, הם רקדנים ואני לא מבינה בזה כלום, והם בגיל של אחי הקטן-קטן. ולמרות כל הסייגים הללו, מצאנו את עצמנו יושבות איתם בערבים, חולקות איתם יין (באוסטריה זה חוקי), ונקשרות ולו לרגע, לחבורה המצחיקה שהם.
באחד הלילות ישבנו איתם בספסל הפיקניק שנמצא במגרש הגדול, וזה היה אחד הערבים הכי מצחיקים שעברתי מזה זמן. אוהד הוא הגדול מכולם (18) והוא כבר חתם על חוזה בגרמניה לשנה; אופק (16 בחודש הבא) גר בת״א אבל בכלל בא מנתיב השיירה והוא אחד הילדים המצחיקים והקורעים שיש בעולם הזה; מיטל עם העיניים היפות שתקה לרוב, אבל הקשיבה כל הזמן; איתי (17 בחודש הבא) שאל והתעניין וגם היה קצת המבוגר האחראי בחבורה. ישבנו איתם ועם שון החמודה, ופטריק האמריקאי שהתרגש נורא למצוא פחית ג׳ק וקולה, ערבבנו משקאות וסיפורים. בשלב מסויים קראנו גם לפבריס, שכולם קצת מאוהבים בו ובדיוק חזר מערב בירה וספר על נאצי להצטרף אלינו, ובסוף הבקבוק הלכנו כולם לישון.
אני לא מתיימרת להבין דבר בבלט בפרט או במחול בכלל. מבחינתי כל הרקדנים בעולם מדהימים ומרהיבים מעצם העובדה שהם יכולים לעשות דברים שאני לא. רציתי לשאול אותם יותר, את הבנים, על הבחירה בלימודי בלט, ואיך המשפחה והחברים מתחייסים לזה, כי גם אם בעולם זה לא חריג להיות רקדן בלט ממין גבר, בישראל המיליטריסטית אני מניחה שהדברים קצת שונים. אבל בסוף נגמר השבוע בבית ההבראה של SIBA, נפרדנו בחיבוקים ונשיקות מכולם, והמשכנו במסע.
