בואי לריו, נשכח הכל בינתיים
אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בערים רחוקות, זו כמות השטחים הירוקים שיש בהן. היכולת לצאת לטייל לבדך, עם חברים או עם הכלב, במרחבים אינסופיים של ירוק ואוויר צח (ולפעמים, בערים מתוקנות במיוחד, אפילו לראות נהר קטן), היא משהו שבתל אביב צריך האדם לעשות מאמץ מיוחד כדי ליהנות ממנו.
באחד הימים, בתחילת הביקור שלנו במדריד, הלכנו לבדוק את המרכז לאמנות עכשווית בעיר, המטדרו, אך כיוון שהיה זה יום שני, שבו כל החללים סגורים והפעילויות מושבתות, התחלנו לשוטט ברחבי המתחם ואז גילינו את הפארק (חזרתי לשם אחר כך לבד, ויצאה מזה כתבה חמודה).
הפארק - The Madrid Río שמו - מחבר בין האזור הדרום-מזרחי של מדריד לבין מרכזה, ומתפרש על פני 6,490 דונם מלאים במשטחי דשא, גינות מהונדסות (שמזכירות את פריז), מתקני ספורט, מתקני שעשועים לילדים ונהר אחד, המנסאלס (Manzales), שכמו קם לתחיה.
הצטערתי נורא שלא לקחנו איתנו את שולי.