ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד
רכבת ה-Regional, שדהרה ברחבי צפון-מערב ברנדנבורג, חלפה על פני שדות תירס רבים בדרכה אל פריצוואלק (Pritzwalk): עיירה קטנה ושכוחת אל, שכמו אחיותיה ברחבי גרמניה, מתהדרת במוזיאון בעל עניין מזערי לציבור, כנסיה יצוגית וכמה בתי שיכר. אה, ודונר.
נהג המיניבוס, שמסיע את קומץ המבקרים נטולי הרכב שירדו בתחנה המרכזית של העיירה, המתין עד שנסיים את הסיגריה שלנו ונתיישב בנוחות. יצאנו לדרך בתפוסה חלקית: שתינו, שולי והנהג. במסלול הסיבובי זכינו להתפעל כמעט מכל האתרים שיש לעיר להציע, ומרוב השתאות כמעט ופספסנו את תחנת האצטדיון - זו שממנה נדרשנו לצעוד עוד כ-10 דקות עד המלון. בדרך פגשנו כמה צבאים, רוכבי אופניים ו-3 מכוניות.
זו היתה בחירה מושלמת שהתבססה על כמה מרכיבים: ר׳ קיבלה משימה - למצוא מלון לסופ״ש שלפני יום ההולדת, שאפשר לבוא אליו עם שולי, ניתן להגיע אליו בנסיעת רכבת של כשעתיים לכל היותר ויש סביבו טבע. ארבע קרציות מאוחר יותר (שלוש לשולי - אחת לי), הבנו שטבע יפה בעינינו בעיקר בתמונות, בעיקר כי אלה אף פעם לא מגלות את קורי העכביש הנמרחים על פניך או את להקת היתושים המרחפת סביב ראשך לאורך הדרך. למרות שנהנו לטעות בשבילי החורשה המכונה היינהולץ (Naturpark Hainholz), נמשיך כנראה להעדיף את הטבע שלנו בגרסאות מתורבתות יותר.
בכניסה למלון ניצבה מזרקת מים מבוססת על עיקרון הכלים השלובים, שהיתה הדבר הכי מסעיר במקום. באופן שהפתיע אותנו אך מעט, לא היה בזה בכדי להעיב על שהותנו. מלצרית ופקידת קבלה חביבה ממוצא ספרדי קיבלה את פנינו עם מפתחות החדר וכוסות בירה צוננות ואף טרחה והדפיסה עבורנו את מפת העיירה, כדי להסביר לנו איפה נמצא הסופר הקרוב (20 דקות הליכה) ולציין ש״יש גם מוזיאון״. לסופר לא הגענו, על פני המוזיאון חלפנו בדרכנו חזרה לתחנה.
קצת אחרי שנסגרה מסעדת המלון, ב-22:00, יצאנו עם שולי לטיולילה. התחלנו בדשא רחב הידיים וצעדנו לכיוון מגרש החניה היעודי לקראוונים. ככל שהתרחקנו מהאזורים המוארים, נתגלו בזוהרם עוד ועוד כוכבים בשמיים הבהירים של סוף חודש אוגוסט. הבנתי שהתחלנו מסורת, שהצעתי לה להמשיך: פעם בשנה ניסע למקום שבו רואים מלא כוכבים, כמו בשנה שעברה, בפרורה.
אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לכיוון חורשת העצים, בלי כיוון מוגדר ועם החלטה לשוב להצטנן בין כתלי החדר כשחום היום יתחיל לעלות ולחדור בין העלים. חיפשתי לשווא אחר חיות הבר המובטחות: חתולי פרא, כבשי קמרון, דביבונים, שרקנים ויחמורים. רק פרפרים נקרו על דרכינו וחלק מפסי הרכבת שמובילים לתחנה לא פעילה. בהמשך כנראה נמצא סוף העולם. היום המשיך עם נמנום צהריים קליל בשעות החמות, ולאחריו ארוחת ערב שנמשכה על פני למעלה מארבע שעות.
את יומנו האחרון החלטנו להקדיש לעיר, אך מוטב היה לו היינו מקצות לעניין כשלושת רבעי שעה הכוללת בתוכה את הצעידה מן המלון לתחנה. אין שום דבר ששווה נסיעה מיוחדת לפריצוואלק, אפילו לא האי החמוד ששוכן במרכז העיר, מעל יובל דומניץ (Dömnitz). גם מגדל התצפית על שם ביסמארק שעל דלתו מתנוסס הכיתוב: Wir Deutsche Fuerchten Gott Sonst Nichts Auf Der Welt - אנו הגרמנים מפחדים מאלוהים ולא משום דבר אחר בעולם - לא הצליח לעורר בנו התפעלות מיוחדת. אנחנו, לעומת זאת, ודאי הפתענו עד מאוד את תושב העיר שבחר בנקודה המרוחקת הזו כאתר צפיה בפורנו בנייד, ומיהר להצניע את מעשיו בעודנו חוצות את האמפיתיאטרון המהוה שבצידו השני של המגדל. בסוף הדרך פגשנו עוד שדה תירס.
קשה לחשוב על סיבה מיוחדת לנסוע לפריצוואלק, אך היא סיפקה לנו יציאה קלה מהשגרות הקבועות. גם הדרינק של שני בערב אחרי השיעור, שהוסב לחגיגות יום הולדתי, התנהל בחברה שונה מהרגיל במקום, והבנתי לפתע שבשנה שחלפה מצאנו לנו חברות טובות.