Air-Freelance

מאת לירון מילשטיין

דרך השלום

יש לי חלום, ובחלומי יוצאות נשים לבושות לבן, צהוב ותכלת, ממלאות כל רחוב, כל כיכר, בשתיקה, כי במוצאי השבת הזה, הלילה הזה וכל יום ולילה שיבוא אחריו, הכל נשתנה, כולן וכולם רואות את עצמן כחלק מהמחנה של נשים עושות שלום ורוצות שלום עכשיו.

אני לא יודעת כמה מהמורות, אתגרים ומוקשים פזורים לאורך דרך השלום, אבל אני יודעת ואת יודעת, שאין ברירה אחרת.

כלומר, תמיד יש ברירה ואם את מוכנה לנהל את החיים שלך במצב ״הישרדות״ בין התקפי חרדה, יאוש וזעם סביב כל מערכה צבאית וסבב לחימה, כי בין לבין, כשאת מצליחה קצת להרים את הראש, את יכולה להתנחם בתקופת השגרה וללכת להופעה או לטוס לחופשה קצרה, אז יש לך ברירה. תמיד יהיו להקות-כיסוי, טיסה (אתגרית אפילו) בשמי הארץ, אולי אפילו צברת מספיק פנסיה לשני גביעי לבן ולחם לבן בפיקוח.

ואולי אין כבר מה לעשות. טובי פולק, עיתונאי ועורך הפודקאסט ״על הדרך״, חושב שהגיעה עת כתיבת הרקוויאם, כי מדינת ישראל חרבה. את המסה שהעלה באתר שלו, אשר החלה כסדרת שרשורים בטוויטר (הלינק מוביל לגרסה מעודכנת), הוא פותח במשפט הבא:

״ב-11 ביוני 1967 נורתה הירייה האחרונה של המלחמה שנחשבה (בטעות הרת אסון) לנס; ובאותו היום נטמן זרע הפורענות הרעיל שהביא לתבוסתה של מדינת ישראל, חמישים ושש שנים אחרי״.

הניתוח ההיסטורי פוליטי שלו אמנם מתמקד בדברים שקרו מאז, אבל כדי לענות על השאלה, ״איך לעזאזל הגענו ליום ההוא? איך הגענו לזוועות השבעה באוקטובר? איך דבר כזה ייתכן?״, הוא חוזר עד לטרום הקמת המדינה, כי מבחינתו אי אפשר להתייחס לאירוע הזה כ״אירוע קוסמי, חד-פעמי, היסטורי…״.

או במילותיו של דב אלפון אי אז בשנת 2012:

״יש גם את האנשים הטובים שמצקצקים בלשונם ואומרים בהפתעה, לאן הגענו. מה פירוש ‘לאן הגענו’? הגענו בדיוק לאן שהלכנו״.

ואני יודעת שכואב לכן, ושהכאב בלתי נסבל, והפחד מהמחר והאתמול מאיינים ומשבללים אתכן פנימה כך שכל יום, כל שעה של ״שגרה״, כל עוד אתן מצליחות להרים את הראש ולהישאר בתחומי הדאגה למשפחה והחברות שלכן, מאפשרים לכן לדמיין לרגע חיים טובים ובטוחים דיים.

אבל אלו החיים שלכן, ואתן יקרות לי, ואני חושבת שמגיע לכן טוב יותר, אני יודעת שיכול להיות לכן טוב יותר, אני רוצה שתדמיינו שיכול להיות טוב יותר. כדי שאפשר יהיה להתחיל להרגיש טוב יותר, אתן צריכות להציג את הדרישה הכי קיצונית שניתן להעלות על הדעת בימים אלו - אני רוצה שלום עכשיו - And the rest will follow. זה לא בהכרח יושלם בימי חייך, אבל שארית חייך תהיה טובה יותר בדרך השלום.

כי אם את רוצה שהחטופות יחזרו הביתה, שיפסיקו למות חיילים, שאפשר יהיה להחזיר את הביטחון לכל המרחב שבין הירדן לבין הים, ממטולה ועד רפיח, ולהתחיל לשקם את כל ההריסות - הפיזיות, הנפשיות, הפרטיות, הלאומיות, החוקתיות - צריך להפסיק את המלחמה ולהתחיל לעשות מלא צעדים, שבסופם, יום אחד, גם יפרוץ השלום.

כי אם את רוצה שחופש התנועה שלך - בשכונה, במדינה, ברחבי העולם - לא יצטמצם עוד יותר, את צריכה לפחות לקבל את העובדה שזה לא הוגן שלפלסטיניות אין חופש תנועה כמו שלך, אבל את גם יכולה להיות רדיקלית ולהגיד את זה בפה מלא, עוד צעד קטן בדרך השלום.

כי אם את רוצה שירותי בריאות ציבורית ברמה גבוהה, רוצה להרחיב את הדעת שלך או של צאצאייך בלי להחריב את חשבון הבנק, או רוצה להרגיש ביטחון גם ביכולת שלך להתקיים בכבוד בגיל הפנסיה, את צריכה לרצות בשלום, כי את לא תזכי לצדק חברתי אם התקציב שלו ישמש למניעת צדק חברתי של אחרות, לשמירה על התנחלויות לא חוקיות, לביצוע פשעי מלחמה, למלחמה שמפריעה לך בדרך השלום.

כי כואב לך, ואת רוצה שזה יפסיק לכאוב לך, יפסיק לכאוב לכולן. כי מגיע לך טוב יותר. מגיע לכולן.

ואני יודעת שיש קומץ מפגינות כנגד המלחמה מההתחלה, אחרות הצטרפו להפגנות בעד שחרור החטופים, או בקריאה לבחירות עכשיו, ואני יודעת שאחרות מפחדות מהמשטרה ומחברי-כת מאחורי ההגה, אבל כל יום שחולף מרחיק את כל מה שאתן חושבות ומדמיינות כטוב. כצופה מהצד עם מניות רגשיות, זה מפחיד לצפות בשידור חי ברקוויאם של מדינת ישראל, אין רגע לעצור ולהתאבל על חורבנה, כי בכל רגע נתון קורה עוד משהו רע.

זה לא שאם תדרשו שלום עכשיו תקבלו אותו, אבל אם לא תבקשו אותו, הוא לא יגיע לעולם.

החל מהערב, ה-20.04.2024, ועד שיקרה משהו אחר, משפחות החטופים ימשיכו להפגין מדי ערב ויום, בשער בגין בתל אביב, בכיכר פריז בירושלים, בחיפה, באר שבע, קיסריה ומוקדים נוספים ברחבי הארץ. אל תשאירו אותן לבד.


עוד מחשבות מעניינות

גברים אמיתיים רוקדים (בלט)

לישון על הדנובה בבלגרד

יום לימודים ארוך: שיעור מולדת