קמפוס ויטרה: גן עדן של אדריכלות ועיצוב
חובבי אדריכלות מודרנית ודאי לא יסמנו לעצמם ברשימת היעדים את בזל, שוויץ. העיר אמנם מתהדרת במוזיאון Fondation Beyeler, שתוכנן על ידי רנצו פיאנו, אבל ברובה מאופיינת במבנים מהמאות ה-13-19. עם זאת, במרחק נסיעה של רבע שעה באוטובוס יתגלה לפניכם פלא אדריכלי, ששווה לעלות בשבילו על אחת מהטיסות היומיות של EasyJet לבזל: הקמפוס של ויטרה.
את חברת עיצוב הרהיטים ויטרה כמעט שאין צורך להציג: לאורך השנים היא ייצרה ומכרה עיצובים אייקונים ופופולריים של צ׳רלס וריי אימס, ורנר פנטון, ג׳ורג׳ נלסון, ג׳ספר מוריסון, מרטין ואן סברן, רון ארד ועוד רבים וטובים, אבל בעשורים האחרונים מנסה החברה לספק השראה תרבותית רחבה יותר, גם בהיבט האדריכלי.
לשם כך מציעה ויטרה – שהוקמה על ידי ווילי ואריקה פלבאום ומנוהלת כיום על ידי בנם, רולף – למבקרים במתחם שלה סיור אדריכלי בן שעתיים (באנגלית או בגרמנית), הנערך בשטח הקמפוס, לרבות בחלקים הסגורים למבקרים. הסיור מאפשר להתרשם לא רק מ״בית ויטרה״ או ממוזיאון העיצוב שבמקום, אלא גם להציץ למפעל בו מיוצרים הרהיטים ולהיחשף לפרויקטים של אדריכלות מודרנית בעלי חשיבות היסטורית, שהמפגש ביניהם חוצה גבולות תרבות וסגנון, ומהווה מטאפורה לעולם המשתנה ללא הפסקה.
התחנה הראשונה בסיור מתגלה מיד כשיורדים מהאוטובוס, כיוון שאת התחנות תיכנן המעצב הבריטי, ג׳ספר מוריסון. התחנה של מוריסון עשויה מנירוסטה וזכוכית, וכוללת שלושה מושבים עשויים רשתות ברזל (שמזכירים את כיסאות DKR של אימס בגירסה נטולת רגליים), שכמעט ואינם נראים ומאפשרים ליושב בתחנה להביט דרכם.
לאחר שחוצים את הכביש ונכנסים למתחם הירוק, שבעברו שימש לחקלאות, ניתן להבחין בפסל מונומנטלי, שמורכב ממברג, פטיש וצבת. הפסל, שיצרו קלאס אולדנבורג וקוסג׳י ואן ברוגן, המשתפים ביניהם פעולה מ-1976, הוא מתנה שהעניק רולף לאביו לרגל יום הולדתו ה-70. שלושת האלמנטים יוצרים מעין שער כניסה חלופי למתחם, ומתכתבים עם אהבת הקרקס של בני הזוג אימס. הצבת הפסל במתחם, ב-1984, היוותה את נקודת המפנה: זו היתה הפעם הראשונה שבמתחם הוצב אלמנט שאינו משרת מטרה תעשייתית או מסחרית, אלא מייצר נוכחות תרבותית.
המפגש של משפחת פלבאום עם אולדנבורג הוביל למפגש עם האדריכל האמריקאי פרנק גרי, ידידו. בתחילה ויטרה וגרי שיתפו פעולה בפרויקט עיצוב רהיטים ולאחר מכן, כחלק מהתפיסה החדשה שביקשה להתרחק מהזהות התאגידית שעלתה מהתוכנית של ניקולס גרימשאו (ועל כך נרחיב בהמשך), הוחלט על בניית מפעל חדש ומוזיאון עיצוב, המבנים הראשונים של גרי מחוץ לארה״ב. צמד המבנים שוכנים בסמיכות וכוללים אלמנטים משלימים, כמו הרמפות והצריחים הלבנים, המתנוססים מעל הכניסה למפעל ומתכתבים עם המראה הכללי של המוזיאון, שבנוי כאסופת צריחים, קוביות ורמפות, שנערמו זו על זו. בתוך המבנה המרשים נמצאת תצוגת קבע, הכוללת 100 כיסאות שעוצבו בין השנים 1820-1991.
בהמשך הסיור ניתן לראות את המפעל שבנה ניקולס גרימשאו תוך כחצי שנה. ויטרה פנו אל האדריכל לאחר ששריפה גדולה פרצה במקום ב-1980 ( אז לקח לכבאיות הרבה זמן להגיע למתחם), והשמידה ייצור של שישה חודשים. המבנה התעשייתי מצופה ביריעות אלומיניום גליות, שמחפות גם את תקרות חללי העבודה הפנימיים.
המפעל השלישי במתחם שונה מהותית מהשניים האחרים, ונדמה שזהו המבנה בעל האופי האנונימי מכולם. מדובר במבנה תעשייתי, מחופה לבנים אדומות, שתיכנן אלוורו סיזה הפורטוגזי. כיוון שהמבנה נראה מהכביש הראשי שממערב לקמפוס (כביש מספר 3 הנוסע מבזל ועד פרנקפורט, גרמניה), ביקש סיזה לבדלו מהמבנים האחרים השוכנים בסמוך. עם זאת, הוא נדרש לייצר מעבר מוגן בינו לבין המפעל של גרימשאו ולכן בנה גשר פלדה בגובה 11 מטרים, שמספק מחסה ובו זמנית, מייצר מסגרת אופטית לתחנה.
בהמשך המסלול נמצאת תחנת כיבוי האש של זאהה חדיד (1993), המבנה המרתק ביותר במתחם, שנבנה כחלק מהסקת המסקנות מאותה שריפה, בעקבותיה החליטו לבנות במקום תחנת כיבוי אש עצמאית. הפניה אל חדיד היתה מפתיעה, משום שמאז הקימה את המשרד שלה, ב-1980, אף אחת מהתוכניות שלה לא הפכה משרטוט למבנה. אבל ההימור השתלם: המבנה של חדיד מורכב מקווים ישרים הנוטים בזווית, מעין הארכה ליניארית של הכרמים והשדות שהיו פזורים באיזור. הכניסה אל התחנה מעוררת התפעמות וסחרחורת, הנובעת מהניגוד שבין הזוויות לבין חוסנו של הבטון המזויין ממנו היא בנויה. תקרת חניית הכבאיות נדמית כאילו היא מוחזקת על קירות מעטים מדי, קירות חדר האוכל בנויים באלכסונים שאינם מורגשים עד שמנסים להישען עליהם, ובמקלחות, המבקרים היחידים שהצליחו לעמוד ישר בלי לחטוף מחלת ים, היו אנשי משלחת דייגים מדנמרק. כיום משמש המבנה לתערוכות, והשיטוט בחדריו השונים מעורר הערכה עצומה ליכולותיה של האדריכלית הבריטית.
בניגוד לתחושת האובדן בבטון של חדיד, מבנה הוועידות של טדאו אנדו, שנחנך באותה השנה (וכמו במקרה של גרי, זהו פרויקט הבכורה שלו מחוץ למולדתו, יפן), מייצר תחושה מדיטטיבית באמצעות בטון ועץ טבעי. שביל הגישה המוביל אליו צר וארוך ומאפשר אך ורק הליכה בטור ישר – גורם המנטרל אפשרות לשיחה ונועד לנקות את מוחם של הנכנסים ממשאות וטרדות. גם החדרים חפים מדקורציות אופייניות לחדרי ישיבות, ומול חלונות גדולים המשקיפים על הגן בקומת הקרקע, ניצבים קירות חשופים. הקומה השניה של המבנה חפורה בקרקע, ומוקפת כולה בקירות בטון, היוצרים תחושת מבצר מבודד. מי שנמצא בקומה התחתונה מקבל שפע של אור יום טבעי, אך כזה המנתק אותו מהעולם החיצון, עיקרון חוזר בעבודותיו של אנדו.
בדומה לתחנת הכיבוי, שתכליתה המקורית השתנתה לאורך השנים, בקמפוס פזורים מבנים נוספים שהפונקציונליות שלהם התקיימה במקום אחר, ונוכחותם אינה בהכרח פרגמטית, אלא אסתטית; הצבתם במתחם נובעת משינוי קונספט לוגיסטי בוויטרה, כאשר ההנהלה החליטה לעצור את ההתרחבות התעשייתית.
כך, למשל, תחנת הדלק שתיכנן האדריכל ז׳אן פרובה יחד עם אחיו הנרי. התחנה יוצרה במקור עבור חברת נפט אמריקנית והוצבה בצרפת. ב-2003 הועברה לקמפוס של ויטרה ונבנתה מחדש, לא לצרכי תדלוק: היא ניצבת נקיה וריקה ומיקומה באמצע המרחב, מוקפת דשא ועצים, מרגיש תלוש, אך זהו גם סוד קסמה; היא אינה נחוצה שם ותפקידה לעורר עניין ולהעניק השראה.
מבנה נוסף מאותה תקופה היא הכיפה הגאודזית של באקמינסטר פולר ותומאס סי. האוורד, שהובאה מדטרויט בשנת 2000. כיום משמשת הכיפה לכנסים ואירועים. בקיץ 2011 התווספה פיסת אדריכלות עכשווית נוספת, ה-Airstream Kiosk – מעין אוטו גלידה כסוף, שנבנה ב-1968 והתגלה על ידי צייד משאיות בנוואדה. המבנה פעיל כקיוסק רק בחודשי הקיץ, אבל גם כשאינו מתפקד הוא מלא בקסם שמחזיר את המבקרים במקום לילדות.
למבנה האחרון בסיור – בית ויטרה – כדאי להקדיש לפחות שעתיים. זהו ספק מוזיאון, ספק מקדש לחובבי העיצובים של החברה. דרכו של הבניין, שתיכננו האדריכלים הרצוג ודה מרון, לא היתה קלה והוא הושלם רק ב-2010, לאחר מספר הפסקות בתהליך הבנייה. ההחלטה לבנות מעון רשמי לרהיטים של ויטרה התקבלה לאחר שהחברה, שלאורך השנים הציגה את מוצריה בחנויות ברחבי העולם, חשה שנוכחותה בשוק הגרמני טעונה שיפור. גם זרם המבקרים ההולך וגובר במוזיאון של גרי הבהירו שיש צורך במרחב נוסף, שיאפשר התפתחות פעילויות אחרות מלבד ייצור.
המבנה, שמתפרש על פני 3,000 מטרים רבועים, מתכתב עם בתי המגורים בסביבה ונראה כמו מגדל של בתים שנערמו זה על גבי זה, כך שהם מאפשרים תצפית אחרת מכל קומה: לכיוון היער השחור של גרמניה, לכיוון צרפת ולכיוון העיר בזל. הגגות הגמלוניים וצורת הבית עצמו מסמלים, בנוסף, את מוטיב השיבה הביתה של צמד האדריכלים השוויצריים, שפעלו במשך שנים רבות בעיקר במדינות אחרות.
כך, עיצובים חדשים או איקוניים, שולחנות, כסאות, גופי תאורה, כורסאות – כולם נמצאים בהישג יד, זמינים למישוש חטוף או למנוחה קצרה אחרי יום ארוך.
לחצו כאן לכל התמונות שצילמתי ביום האפור והסתווי במתחם ויטרה. פורסם במקור במגזין נישה, בינואר 2013