דיאטת חוליה
במדריד לא קל למצוא מקומות שאפשר לשבת ולאכול בהם עם כלבך. במרבית המקומות מתנוססים שלטים המודיעים לנכנס בשעריהם כי העישון אסור וכך גם כניסת כלב. בימים הראשונים הסתובנו ארוכות בחיפוש אחר מקום שייתן לנו להיכס עם שולי, וכל מה ששמענו היה Perro no. בשלב מסוים הבנו שנכנסו לדיאטת חוליה (שמה של שולי בספרד), שמשמעה - לכו לכן, ככל יכולתכן, עד שתישברו ותחזרו לאכול בבית. לעיתים היתה מספיק שמש כדי לשבת בחוץ, לעיתים קנינו משהו ואכלנו בהליכה, אבל רוב הזמן נשארנו רעבות.
יום אחד עברנו במקרה באיזו פלאזה, אחת מיני רבות, וראינו דיינר המבורגרים שנראה טעים. לא היינו רעבות, והחלטנו לזכור אותו ליום אחר. כשהבטנו על הדלת גילינו מדבקה קטנה ששינתה הכל: כשחזרנו לדירה, חיפשתי את האתר שהמדבקה הפנתה אליו, וגיליתי שהבעיה קטנה שלי משותפת לקהילה שלמה של אנשים שרוצים להיות עם הכלבים שלהם במסעדות, בבנקים, באוטובוס ובכלל. עד עכשיו לא הבנתי למה יש להם מספרות לכלבים מפונפנים, אבל אין מלחמה על הזכות לתת לכלב שלך חתיכת חמון מהטאפאס שקיבלת ליד הבירה. לפחות עכשיו אני יודעת לאן ללכת כדי לאכול (אפילו עכשיו אני יושבת במקום כזה, ושולי קיבלה הרגע חתיכת משהו טעים, שעושה לה קחק קחק בשיניים).
את הבורגר עוד לא דגמנו, אבל המקום הראשון שישבנו בו, La Dichosa, היה תחילתה של ידידות מופלאה וסופה של הדיאטה. זה היה בערב שבו נערך עוד-משחק-מרגש בין ריאל מדריד לברצלונה, הכבישים הראשיים היו ריקים והרחובות שקטים, למעט קריאות שבר, שמחה או תדהמה שעלו מהבתים ברחוב הצר. אכלנו קצת מנות ראשונות, סלט לעיקרית כי כבר היינו מלאות (הדיאטה כיווצה לנו את הקיבה) שתינו מלא יין מצוין, וחזרנו לשם כעבור כמה ימים עם החבר שלנו ממדריד ושוב אכלנו, הפעם גם עיקריות.
עדכון 2014: שנה וחצי אחרי חזרנו למקום, אכלנו את אותן המנות ושמחנו לגלות שלא רק שהמקום הפך ליותר פופולרי בקרב המקומיים, איכות האוכל לא נפגמה ולו במעט. הודינו למלצר בספרדית רצוצה, וקצת גוגל טרנסלייט, והוא אמר שהוא זכר אותנו בגלל שולי שתמיד לבשה מעיל, והניחה את ראשה על השולחן.