המסעדה השניה הכי טובה בעולם
אחרי שהבנתי שבמסעדה הכי טובה בעולם לא אסעד בסיבוב הזה, מצאתי את אחותה הקטנה במרחק הליכה קצר. הפוסט הזה מוקדש באהבה לאישה שמשתפת פעולה עם הגחמות הגרגרניות שלי ולמיטל, שעדיין מעוררת בי השראה.
עוד בטרם דרכה כף רגלי בשדה התעופה לינטה במילנו, בלוטות הטעם שלי עבדו שעות נוספות בחיפוש אחר מסעדות שארצה לפקוד אותן בחופשת החגים שלנו. המחקר הקולינרי-טקסטואלי על מודנה (Modena), בה תכננו לבלות יום ולילה אחד בלבד, העלה כותרות פומפוזיות על עיר קולינרית מובילה ובראשה מסעדת פרנצ׳סקה (Osteria Francescana), שאחרי שנתיים במקום השני טיפסה אל המקום הראשון בדירוג 50 המסעדות הטובות בעולם. לו הייתה הפרוטה המספקת בכיסי ודאי הייתי הופכת עולמות כדי להשיג הזמנה במסעדה בת 12 השולחנות ושלושת כוכבי המישלן.
המשך הקריאה מעוררת קרקורי-הבטן הובילה לביסטרו קטן, Franceschetta 58, שנפתח בנובמבר 2012 במרחק כ-20 דקות הליכה ממרכז העיר: על הקמתו ותפריטו ניצחו השף מאסימו בוטורה (Massimo Bottura) - האיש שהציל את הפרמז׳ן והשף של המסעדה הטובה בעולם - והשפית מרתה פוליני (Marta Pulini) - האשה מאחורי מסעדת ביבנדום (BibenduM) הלונדונית וכמה מסעדות בניו יורק, ואחת המורות המנוסות לגסטרונומיה האיטלקית בארה״ב.
בסופו של דבר לא הצלחנו להביא את עצמנו לצאת ממרכז העיר ביממה שבילינו במודנה, אך הדבר לא מנע מאיתנו לאכול היטב (ועל כך ביום מן הימים). שיחה בין ביס לביס עם חברה שבאה לבקר בטורינו הזכירה לי את התוכנית לבקר בביסטרו בדיוק כשעייפתי (שוב ושוב) מלמצוא מקום לינה לימים שנותרו בבולוניה. כמו בימים עברו, היא זרקה את החכה למים - ואני פשוט סגרתי עניינים. כך מצאנו את עצמנו חוזרות למלון הנהדר הזה במודנה, עיר מושלמת לטיולים של 24 שעות, רק בשביל ארוחת ערב.
שלושה ערבים בטרם שובנו הביתה, כשכבר נדמה היה שאכלנו את כל מה שאפשר וראינו את כל מה שיכול אדם לספוג באמת בשבועות שחלפו, שבנו ושוטטנו מעט במודנה; המסלול המוכר הוארך בכוונה, כדי שנראה מה התחדש מאז הביקור הקודם, לפני כשבועיים, כשעוד שרר קיץ נעים. בערב, בערפילים שמילאו את רחובות העיר, חיפשנו את דרכנו לביסטרו המדובר, ותהינו אם זוג הברזילאים שפגשנו לילה קודם בפרמה אכן יצטרפו מתישהו לשולחן שלנו.
רציתי להזמין את כל המנות בתפריט, אך החלטנו לדבוק בעיקרון המנחה החדש בחיינו: מזמינות רק מנה ראשונה ואחריה מחליטות אם להמשיך ולהזמין או לקחת את בקבוק היין עם החשבון. אני בחרתי בביצה מבושלת בטמפרטורה נמוכה עם קרם פרמז׳ן, כמהין שחור וארטישוק ירושלמי והיא בחרה באורקייטי עם פסטו עגבניות מיובשות, שקדים, צלפים וגבינת ריקוטה מלוחה. בזמן שחיכינו קיבלנו את היין (Sangiovese Assiolo Costa Archi 201) ומתאבן חינני למראה: פירה דלעת עם קוביות זעירות של בייקון מטוגן וקציפת פרמז׳ן. בכפית קטנה טעמנו כל חלק בנפרד ואת כולם ביחד, והשתדלנו ככל יכולתנו שלא לאכול את זה מהר מדי, כי ככה כתוב מעל הבר.
החלל הקטן נמלא לאיטו בזוגות וקבוצות ואנחנו אכלנו עוד קצת מהלחמים והמאפים הטריים. לטובה ייזכר קרקר הפולנטה שנישא מעל כולם. את צלחות המנה הראשונה כמעט ולא היה צורך להעביר לשטיפת כלים לאחר שסיימנו איתן. כיוון שכך, הזמנו מנת אוקטיפוסי (שם חיבה לתמנון) צלוי, פירה כרובית מעושן, ארטישוק אה-ל-רומנה ואמולסיית (תחליב) אוקטיפוסי. המרכיב האחרון עדיין לא מובן לי לגמרי, אבל כשהגיעו שתי הזרועות הצלויות בדיוק, מסתלסלות זו סביב זו, החלטתי שזה לא באמת משנה.
בחוץ עדיין היה ערפילי ובפנים כה נעים ומזמין, שהחלטנו להישאר עוד קצת ולקנח עם צלחת גבינות וחרדל תוצרת בית וגראפה מורבידיה. גבינת ה-Alpeggio מחלב פרה קיצי (!), כמו הפקורינו די פוסה והפרמז׳ן 30 חודשים היו נהדרות, כל אחת עם הטעם המיוחד בעידון ובעוצמה הנכונים. אך על כל אלו האפילה הרוביולה (Robiola), גבינה רכה המיוצרת מחלב פרות, עיזים וכבשים.
יש אנשים שרודפים במהלך חייהם אחר המסעדות הטובות בעולם, חלקם מצליחים להגיע לשם ומתאכזבים, ואחרים קוראים את מילותיהם ומזמינים שולחנות שבועות מראש במסעדות שזכו לאישור. החיפוש הסיזיפי הזה אחר המסעדה הכי טובה בעולם יכול אמנם לנעום לחיך באופנים שנותר לי רק לשערם, אך לעיתים נדמה שגדודי המחפשים צועדים כשסַכֵּי עיניים לצדעיהם ובמקומות הטובים באמת הם לעולם לא יבקרו.