יום לימודים ארוך: שיעור מולדת
ארבעה ימים יספיקו, הסברתי לה כשתכננו את הביקור האחרון בתל אביב. ארבעה ימים בהם קצת נתרוצץ ממקום למקום, נקפוץ מפגישה לפגישה, נספיק להקדיש רק מעט זמן לכל מי שחשוב וקצת יותר זמן למי שחשוב קצת יותר, לא נישן הרבה, לא ממש נאכל ונחזור הביתה לשולי לפני שנספיק להתעצבן לזכר כל הסיבות שעזבנו. ״אני מרגישה כאילו הלכתי לישון ביום שני והתעוררתי עכשיו, והיה לי חלום ארוך עם מלא אנשים שאנחנו אוהבות והיה בו חם״, היא אמרה לי בשובנו.
שיעור ספורט
הבנתי אותה וכל מה שרציתי היה לחזור ולישון, כי גופי דאב מן החלום. במשך ארבעת הימים השכמנו קום, נפגשנו עם החברים וקרובי המשפחה החשובים לנו, במפגשים אישיים, קבוצתיים (ואחד ספונטני), וניהלנו כל כך הרבה שיחות שבשעות הבוקר נשמענו צרודות. הבנו שבזמן הקצר הזה דיברנו יותר ממה שדיברנו עם אנשים אחרים במשך חודש שלם. תל אביב מפורסמת במסעדותיה, אך מעטות מהן הצליחו לשבות אותנו בקסמן הישן ורוב הזמן שוטטנו בין כוס קפה אחת לזו שאחריה. לא הרגשתי בחוץ בנוח כמו בעבר, העיר הפכה מוזרה בעיני וכיעורה כמו החריף בשנה שחלפה.
שיעור לשון
מלצרים שפונים בגוף שני רבים וכוללים את עצמם בשאלה, כאילו עוד רגע יצטרפו לשולחן ויאכלו את מה שיוחלט כשתתקבל התשובה לשאלה ״חברים, מה נאכל היום?״. תחושת המקומיות או הזרות במקום מסוים נובעות במידה רבה מהאופן שבו האדם מרגיש בנוח בשפה המדוברת סביב. הבנת המילים כשלעצמן מהווה חלק משמעותי מתחושת הנוחות, אך גם לסגנון המדובר והכתוב ולדקויות הקטנות בין השפות יש משמעות גדולה. ״האוכל להשתמש בבקשה בשירותים שלכם?״ שאלתי-בלי-לחשוב מלצר פנוי מלקוחות, שמצאתי בכניסה לבראסרי. רק כשירדתי לשירותים המיתולוגיים הבנתי שדיברתי איתו ב״עברנית״, ערבוב בין הגרמנית שנחקקה בי לבין עברית ארכאית, שצלצולה מוזר כשהוא נאמר בקול במרכז תל אביב.
שיעור מוזיקה
רוב הזמן צעדנו בעיר הקטנה ברגל, מבולבלות מהשמש המסנוורת ומחוסר היכולת להחזיק בטמפרטורת גוף יציבה, שעלתה וירדה ללא הפוגה כל היום. לפרקים ביחד, מצביעות זו לזו על בניינים מתפוררים ומגדלים מסנוורים. לעיתים נפרדו דרכינו לכמה שעות ובהיפגשנו חלקנו סיפורים על הנעשה בצדה האחר של העיר. לא משנה לאן הגענו, זמזומה של העיר לא פסק אף לא לרגע ובשום רחוב שבו הלכתי לא שררה דממה. שיפוצים בדירות ושיפוצים בכביש, עבודות הרכבת הקלה, מזגנים, צפירות, כל כך הרבה צפירות, זמזום האופניים החשמליים, שיחות בקולי קולות במרחב הציבורי. שעות הלילה המאוחרות, לעומת זאת, הפכו שקטות מבעבר, וברחוב יהודה הלוי נסעו פחות מכוניות.
שיעור בחשבון
חברה טובה שלי עברה לפני הרבה שנים לניו יורק. בכל פעם שהגיעה לביקור, סגרתי לכבודה את הימים ביומן - מרגע הנחיתה ועד ההמראה. בביקורים הראשונים התחריתי על זמנה מול מעגל רחב יחסית של חברים, שלאורך השנים הצטמצם ושינה פניו. ההתבוננות על תקופת ההגירה שלה הכינה אותי במידה רבה משידעתי לתהליך ההגירה האישי שלי, ובפגישתנו הנוכחית - האחת תושבת חוזרת והשניה תיירת - נדמה שהחברות ארוכת השנים התחזקה בהבנה ההדדית של החוויה השונה שעברה כל אחת מאיתנו.
בחודשים האחרונים שוחחנו רבות על השינויים המתחוללים בקשרים השונים: אלה שהחזיקו מעמד ואלה שגוועו. שיתפנו בתחושותינו את הראשונים (חלקם היגרו בעצמם), כדי לנסות למסגר במילים את מה שקורה, את הפער שהלך וגדל מאז מסיבת הפרידה הראשונה, את החיסורים. עכשיו, בתל אביב, חילקנו את שעות היום והלילה בנמרצות ובשמחה בין אלה שאיתם צלחנו את המרחק והזמן. אליהם ואלינו הצטרפו גם מי שחיברו תמונת פלאפל לנקודת ציון, וביקשו להתראות. בסופו של דבר, התרגשנו לגלות שהסך הכל גדול מהסכום שאליו הגענו בבית.
שיעור גיאוגרפיה
כשחיכינו לפתיחת שער העליה למטוס בשונפלד, פגשנו במכר חביב ופטפטנו את הזמן. זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי מישהו שאני מכירה בטיסה שעליה אני עולה, והרגשתי כמו קיבלתי עוד סמיילי זוהר על לוח ״כמה צעדים להשלמת ההגירה עשית עד כה״. כששאלנו זה את זו לכמה זמן אנחנו נוסעים, היה לי ברור שזה לא יותר מביקור. הבית כעת הוא בברלין.
