הפולניות הגיעו לוורשה
בסוף זה קרה. במקור תכננו להמריא כבר ביוני מישראל ישירות לוורשה, אבל מחירי הכרטיסים הרתיעו אותנו, ובמקום זה נסענו לנופשונית בניקוסיה. משם המשכנו לווינה, קפצנו לזלצבורג ובסוף, אחרי שמונה שעות ברכבת שהתישה למחצה, הגענו לוורשה.
ביומיים הראשונים שררו פה 36 מעלות נחמדות, ואת מיטב זמננו בילינו בבית או ב-LIDL השכונתי, מצטיידות במזון ובירה ונהנות מהמזגן היחסי. ביום השלישי השמש הסתתרה ועננים כיסו את השמיים. סיימנו לעבוד ויצאנו לדרך על טראם מספר 9, מהשכונה שכוחת האל לכיוון העיר. קצת לפני הוויסלה, הנהר העצום שחוצה את העיר, ירדנו לנו והתחלנו ללכת ברגל. כשהתחיל לרדת גשם, חיפשנו ומצאנו מחסה. בהמשך הדרך גילינו קבר של אלמוני.
אבל הדבר הכי מגניב שמצאנו בדרך היה מוזיאון הצבא הפולני. אין לי שום מושג מה יש בפנים, אבל בחצר שלו יש שפע של כלי מלחמה מתקופות שונות. משמח עוד יותר, שהכניסה לחצר חופשית וחינמית, ואפשר לשוטט שם בין טילים למסוקים, פצצות לטנקים.
בשלב הזה כבר הייתי ממש רעבה, בכל זאת - חמודון אחד לארוחת בוקר זה רחוק מלספק. אז עצרנו במאפיה עם ריח של חנוכה וקניתי סופגניה עם שקדים, פיצוי על כל החנוכות שלא חגגתי. שולי הסתפקה באהבת העוברים והשבים.
אחר כך הלכנו והלכנו, נכנסו לחנויות, יצאנו מפייפרייריות, ואחרי עוד שעתיים של סיבובים עצרנו לאכול ארוחת צהריים. השעה היתה חמש. הלכתי על ההמלצה של ״לא נהנינו״, והתיישבנו לאכול בזפיאצק. זה נראה כמו מלכודת תיירים קלאסית: שלטים גדולים עם תמונות שמזכירות מסעדות אסייתיות מפוקפקות במדריד, מלצריות בלבוש ״אותנטי״ משעשע ושלל סניפים ברחבי העיר. אז כן, מדובר במקום מסחרי, אבל לפחות טעים.
אחרי שנתנו זלוטי לנגן האקורדיון הצעיר והדי-מוכשר, שחצה את הכביש להרעיש מקרוב, חזרנו הביתה.